סעדיה אהרוני

בנם של איילה וזכריה יחיא יעיש. נולד בשנת תרפ"ז (1927) בעיר רדאע שבתימן. אחיהם הצעיר של שלום ויונה.

אימו נפטרה זמן קצר לאחר לידתו. אביו נישא בשנית לדודתו ונולדו אחיו למחצה - ישעיה, זהבה, יחיאל ושרה.

סעדיה התחנך בעיר הולדתו. נער רגיש וטוב לב, מסור לבני משפחתו, נכון להושיט יד ולסייע בכל דבר ועניין.

בהיותו בן כחמש-עשרה עלה ארצה עם אֶחיו הקטנים ממנו. בארץ דרכיהם התפצלו וסעדיה השתלב בלימודים בתנאי פנימייה במוסד חינוכי בעיר פתח תקווה, יצר קשרים חברתיים בקלות עם חבריו, צנוע ובעל קסם אישי. בתום הלימודים, התאחד עם אחיו שלום והשניים גרו בשכונת תל יהודה ברמת גן.

ביום 1.2.1948 התגייס לפלמ"ח, פלוגות המחץ של ארגון "ההגנה", ושובץ לגדוד 5 (גדוד "שער הגיא") בפלוגה המסייעת של חטיבת "הראל". לחם לצד חבריו בקרבות מלחמת העצמאות באזור ירושלים, בין היתר, בקרב להשגת השליטה במנזר סן סימון בשכונת קטמון בעיר, בקרב רמת רחל מול האויב המצרי ובקרב לכיבוש הכפר הערבי בית איכסא. לימים סיפר לבני משפחתו על היתקלות חזיתית שלו ושל חברו ליחידה בקבוצת חיילים ירדנים שהיו בדרכם לירושלים, בתארו כיצד נלחמו בעוז, מעטים מול רבים, בקרב שגבה את חיי חברו. האירוע החמור ואובדן החבר הותירו בו חותם והוא נשא את צלקות המקרה לאורך כל שנות חייו, מתמודד עם המראות הקשים והזכרונות באומרו כי בזכות חברו ניצל ממוות.

עם הקמת צה"ל ופירוק הפלמ"ח במאי 1948, התגייס והמשיך לקחת חלק בלחימה על קיומה של מדינת ישראל.

ביום 15.12.1948 במהלך תקרית נפצע מרסיסים בגבו ובריאתו הימנית והובהל לקבלת טיפול רפואי בבית החולים בירושלים, שם עבר ניתוח שבמהלכו נאלצו הרופאים לכרות חצי מריאתו. הוא אושפז למספר חודשים לקבלת טיפול ולאחריו עבר הליך שיקום ממושך. התמודדותו עם פציעתו הייתה מעוררת השראה, סיפרו אוהביו: "לאחר פציעתו הקפיד לדבוק בערך של אהבת והערכת החיים וזאת לאור המוות שראה סביבו במלחמה. כלפי חוץ נהג כגיבור וכחזק ומבפנים היה בעל נפש רגישה".

בפברואר 1950 שוחרר משירות צבאי והוכר כנכה צה״ל. בעקבות השתתפותו במלחמת העצמאות קיבל את "אות הקוממיות".

בשנת 1954 נישא לברכה, אותה הכיר חמישה חודשים קודם לכן במהלך אירוע משפחתי בתל מונד שבו שניהם לקחו חלק. נולדו להם ארבעה ילדים: שולמית (שולי), רון (רוני), אילן ושרון. בני המשפחה גרו תחילה בבני ברק, עברו לתל אביב ומשם לרמת גן.

איש משפחה למופת, אשתו וילדיו היו מקור גאוותו והסבו לו לנחת. רווחתם הייתה בראש מעייניו והוא עשה כל שביכולתו לדאוג להם ולשמח אותם. "המשפחה הייתה הדבר הכי חזק אצלו", סיפרו אוהביו, "היה אב חם, דאג לכולם, כל יום שישי נהג להגיע לדוד שלו לסייע ברחצה ולסעוד אותו. כן, דאג לאחיותיו הקטנות".

משנת 1980 התחזק בדת ובאורח חיים דתי. התאפיין במזג נוח, התנהלותו נעימה וחפה מביקורת, ערך הנתינה היווה נר לרגליו. "אדם חברותי" תיארה אותו ברכה אשתו, "עזר המון לזולת, תרם בסתר. תרם בכל חודש כסף לצדקה מבלי שאף אחד ידע ונהג לעזור לאנשים שלא מכיר ברחוב".

למחייתו עבד כנהג מונית, כן עבד בקולנוע "תל אביב". בהמשך השתלב בעבודה בעיריית רמת גן, שם עבד כשלושים שנה עד פרישתו לגמלאות.

בשנת 1998 עברה המשפחה לגור ביישוב עץ אפרים שבשומרון, בו התנדב במועצה והיה אחראי על חזות היישוב, הגנים והנוי.

לימים זכה להפוך לסב, נהנה לבלות ולשחק עם נכדיו, מוקיר את הזמן איתם. אף זכה לראות את נכדיו גדלים, והיה לסבא רבא.

בשנותיו האחרונות חלה התדרדרות במצבו הבריאותי והוא נזקק לטיפול רפואי. טופל בביתו, נתמך כל העת בבני משפחתו שלא סרו ממנו אף לרגע.

סעדיה אהרוני נפטר ביום ט"ז בתמוז תשס"ז (2.7.2007). בן שמונים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון, תל אביב. הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, ארבעה-עשר נכדים ושני נינים, אחים ואחיות.

ספדו לו אוהביו: "סעדיה היה אדם ירא שמים ובעל מצוות, אדם חם ואוהב אשר נתן את נפשו במסירות למען משפחתו, חינך למוסר אישי ואנושי רב, בעל מוסר עבודה גבוה. שוחר שלום וצדק, בעל לב רחב, בן אדם מאוד ערכי".

בתו שרון כתבה: "אבאל'ה שלי, אתה חסר בכל רגע בחיי, לא רק היום. מורשת חייך, ערכיך ואהבת המשפחה האדם והמדינה - הם נר לרגליי. מתגעגעת לעולמים, אוהבת אותך בכל נימי נפשי... אני נושמת את הזיכרונות ממך. בכל רגע של חיי תמיד היית נוכח...

הייתה בך אחיזה בחיים ובקדושתם, גם כשהגעת לארץ ללא הורים וגם ובמיוחד לאחר קרבות עקובים מדם בהם איבדת את חבריך שלחמו לצידך - 'הם ציוו לנו את החיים' תמיד אמרת וכך חיית וחינכת אותנו.

תמיד נתת מעצמך, עזרת ותמכת גם בסתר... כל חייך היו נתינה ודרך זו הנחלת לנו. עם כל הקשיים והסבל שעברת ידעת לחייך וללכת קדימה. לא אשכח אותך, לעולם אוהב אותך".

כתב נכדו הוד: "סבא יקר שלי, אני אוהב אותך מאוד ומקווה שלמעלה טוב לך. אני אשתדל לבקר אותך בקרוב ואני אשתדל גם להתפלל אליך בבית הכנסת... אני בטוח שאתה בגן עדן וטוב לך. היית אמיץ, גיבור מלחמה, צנוע מאוד, אני מקווה ללמוד ממך את התכונות האלה".